שמחה באבאיבשלושה תנאים בסיסיים מתי כתם מטמא: שיהיה גדול מגריס, שיהיה על משטח שמקבל טומאה, ושהמשטח יהיה לבן. במאמר זה נכיר תנאי נוסף שיוצר אפשרות לקולא: המיקום. השאלה היא — האם סביר בכלל שדם מהרחם הגיע למקום הזה?
הערה חשובה: הסימן הזה מכיל פרטים רבים שמשפיעים זה על זה. עד שלא נסיים את כל הסימן ויהיה בידינו כל המידע, אסור להסיק מסקנות לגבי מצבים אמיתיים שעלולים להתעורר. אם תתעורר שאלה לגבי כתם לפני שסיימנו ללמוד, גם אם נדמה שכבר עסקנו בה — לפנות להכוונה הלכתית.
עד עכשיו למדנו
- כתם בגודל גריס או קטן ממנו — אינו מטמא.
- כתם על משטח שאינו מקבל טומאה — אינו מטמא.
- כתם על משטח צבעוני — אינו מטמא.
התנאי הרביעי: מיקום שאליו דם רחמי יכול להגיע
ההלכה מניחה שאזורים מסוימים בגוף יכלו לבוא במגע עם דם מהרחם, ואזורים אחרים — לא.
מקומות שבהם כתם מטמא (גדול מגריס)
- כפות הידיים
- בהונות הרגליים
- העקב
- חזית האחור של הרגליים, וצידן הפנימי
מקומות שבהם כתם אינו מטמא
כל אזור אחר בגוף — מעל האגן וכדומה — סביר שהכתם הגיע ממקור אחר, ולכן הוא אינו מטמא.
יוצא מן הכלל: אישה שעשתה התעמלות או ספורט אחר שבו האגן שלה היה גבוה מהגו, באופן תאורטי דם מהרחם יכול היה להגיע גם לפלג הגוף העליון.
מצבים שדורשים שאלה
- אם אישה מוצאת כתם דם מעל האגן ויש לה סיבה לחשוב שהכתם דווקא כן ממקור רחמי — תשאל שאלה.
- ולהפך: אם נמצא כתם במקום בעייתי, אבל יש סיבה לחשוד שהכתם ממקור אחר — גם כן תשאל שאלה (נלמד על כך לעומק בעז"ה בהמשך).
כתם על בגד
הכלל דומה. אם נמצא כתם על בגד מעל המותניים, מניחים שהכתם אינו רחמי.
בימינו, שבהם נשים לובשות תחתונים, הדוגמה הזו פחות שכיחה. למשל: אם אישה מוצאת כתם על שמלה לבנה אבל רואה שאין דם על התחתונים שלה — ברור שהכתם על השמלה אינו רחמי.
ובכל זאת, יש שאלות שעולות מהשטח. לדוגמה: אישה התקלחה, לבשה חלוק לבן לפני שהתלבשה במלואה, ואז מצאה כתם על החלוק — מיקום הכתם כן יישקל בקביעה אם היא נידה.
הרחבת המקורות
מסכת נידה (משנה נז ע"ב) קובעת: אישה שמצאה כתם על עורה ב"בית התורפה" — טמאה. אם מצאה במקום שאינו "בית התורפה" — טהורה. וכן: אם מצאה את הכתם על העקב, על בוהן הרגל, על צד הפנימי של רגליה, או בחזית או באחור של רגליה — טמאה.
"בית התורפה" כאן הוא לשון נקייה לאיברי ההולדה. "תורפה" אפשר לתרגם כ"נקודת התורפה" או "נקודה רכה". אבל אני רוצה להציע פירוש אחר. כשנכתב מסמך הלכתי כמו גט — יש בו שני חלקים: הטופס והתורף. הטופס הוא החלק הזהה בכל מסמך — כל הניסוחים המשפטיים. התורף הוא החלק האישי — בגט, למשל, שמות בני הזוג, המקום והזמן. זה החלק האישי של המסמך. בית התורפה הוא האזור האישי בגוף האישה — החלק האינטימי שלה.
כתם על גב היד
בגמרא נאמר שכתם שנמצא על גב היד מטמא, כי "יָדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן" — הידיים תמיד עסוקות, תמיד בתנועה, וייתכן שבאו במגע עם דם רחמי.
יש מחלוקת בין הראשונים אם הגמרא מדברת על כל אישה, או רק על אישה שעשתה בדיקה פנימית.
הרשב"א סובר: אישה רגילה לא צריכה לחשוש מכתם על היד שלה, כי בדרך כלל אישה תקפיד לשטוף ידיים אם הן באו במגע עם האזור האינטימי. הגמרא מדברת על אישה שעשתה בדיקה ולא הקפידה לשטוף ידיים אחר כך.
הרמב"ם והרמב"ן סוברים: הגמרא מדברת על כל אישה, כי הידיים עסוקות ונעות תדיר ללא כוונה מודעת.
השולחן ערוך פוסק: כתם על העקב, על צידי הרגליים הפנימיים, חזית הרגליים, אחורי הרגליים, או על בוהן הרגל — מטמא. כתם על הידיים — מטמא. אבל כתם על צידי הרגליים החיצוניים, או כתם מעל האגן — אינו מטמא.
הרמ"א מוסיף: כתם על אחת מאצבעות הרגל — מטמא, לא רק על הבוהן.
אישה שעשתה התעמלות
המשנה דנה במקרה שבו אישה מצאה כתם על שמלתה. המשנה מבחינה בין כתם מעל החגור לבין כתם מתחת לחגור. הרשב"א מסביר ש"חגור" היה סוג של בגד שנשים לבשו סביב אזור האגן לצניעות. כתם מעל לחגור — האישה טהורה. כתם מתחת לחגור — טמאה.
הגמרא מציגה רעיון של אישה ש"נזדקרה" — כלומר עמדה על הראש (תרגיל התעמלות). במצב כזה אי אפשר לפסוק כרגיל, כי החלק העליון של השמלה היה מתחת לאגן, וייתכן שדם מהרחם טפטף עליו (באותם ימים נשים לא לבשו תחתונים).
הראשונים דנים במצבים שונים: אם הכתם נמצא גם על העור וגם על השמלה, או רק על השמלה, או רק על העור.
פסיקת השולחן ערוך לאישה שנזדקרה
- מצאה כתם על העור — טמאה, ללא קשר למיקום בגוף.
- מצאה כתם על העור וגם על השמלה — טמאה. אך אם יש לה מקור סביר לתלות בו את הכתם (למשל שעברה ליד קצב — בעבר תנאי ההיגיינה היו שונים, וייתכן שהיא אכן הוכתמה בדם), הכתם אינו מטמא בכל מיקום.
- מצאה כתם רק על השמלה:
- מעל החגור — טהורה. - מתחת לחגור — טמאה, אלא אם יש מקור סביר לתלות בו את הכתם.