חמישה תנאים לכתם המטמא: גודל, משטח שאינו מקבל טומאה, משטח לבן, מיקום, וצבע בעייתי. במאמר זה נכיר את הקריטריון האחרון בהערכת כתם: תליית הכתם במקור שאינו רחמי.

הערה חשובה: סימן זה מכיל פרטים רבים שמשפיעים זה על זה. עד שלא נסיים את כל הסימן ויהיה בידינו כל המידע — לא להסיק מסקנות מעשיות. אם תתעורר שאלה — לפנות להכוונה הלכתית.

הקריטריון השישי

אם ניתן לתלות כתם במקור שאינו רחמי — תולים את הכתם במקור הזה, והאישה אינה נידה. הפרט הזה בהערכת כתמים הוא בעצם סימן שלם בפני עצמו. כשנגיע לסימן הזה ניכנס לפרטים בעז"ה.

העיקרון — ולוגיקה

יש להשתמש בעיקרון בהיגיון.

דוגמה לא תקפה: אישה מצאה כתם אדום גדול על תחתוניה — היא לא יכולה לתלות את הכתם בדימום מהאף שחוותה מוקדם יותר באותו יום.

דוגמה תקפה: היא חוותה דימום מהאף לאחר שלבשה חלוק לבן בעקבות מקלחת, ומצאה כתם אדום גדול על החלוק — היא רשאית לתלות את הכתם בדימום מהאף.

פחות נפוץ בימינו — חוץ ממצב אחד

מציאת כתמים על משטחים שונים פחות נפוצה בימינו, בעקבות התפוצה של תחתונים. ובכל זאת, ההלכה הזו תופסת לעיתים קרובות במצב אחד — אישה שיש לה פצע ברחם או באזור הנרתיק.

דם מכה — מה זה?

דימום שמתרחש בעקבות פצע נקרא דם מכה. דם מכה אינו מטמא אישה.

דם שמקורו מחוץ לרחם — כמו מקיר הנרתיק או מהחלק החיצוני של צוואר הרחם — הוא דם מכה.

יש דעות שונות לגבי מה נחשב "החוץ" של צוואר הרחם ומה נחשב "הפנים".

יש אפילו מצבים שבהם פצע ברחם עצמו גורם לדם מכה.

מה לעשות בפועל

טיפולים פולשניים — האם הדימום שלהם הוא דם מכה?

גם דם שמקורו בפצע בתוך הרחם עצמו יכול להיחשב לדם מכה. למשל:

לעיתים קרובות הדימום שנגרם מהפעולות האלה ניתן לתלייה בפעולה עצמה, והאישה לא נידה.

מה לשאול את הרופא

אם אישה עוברת פעולה כזו, שתשאל את הרופא:

  1. מה קוטר המכשיר שמוכנס לרחם?
  2. האם צפוי דימום?
  3. כמה זמן צפוי הדימום להימשך?
  4. מה מקור הדימום הצפוי?

עם המידע הזה — תפנה לשאלה הלכתית.

מצבים נוספים — מיומות ופוליפים

מצבים רחמיים כמו מיומות ופוליפים יכולים גם הם להיחשב לדם מכה. אישה שיודעת שיש לה מיומה או פוליפ — תשאל שאלה הלכתית כדי לדעת אם כתמים או דימום שנגרמים מהמצבים האלה יכולים לטמא אותה.

הרחבת המקורות

המקור לתליית דימום בפצע נמצא במסכת נידה (סו ע"א). המשנה מדברת על אישה שהיא "רואה מחמת תשמיש" (חווה דימום בעקבות יחסי אישות). המשנה אומרת שאם לאישה כזו יש פצע — הדימום נתלה בפצע ולא ביחסים. זאת אומרת — היא לא נכנסת לסטטוס של "רואה מחמת תשמיש"; היא פשוט אישה עם פצע.

מחלוקת ראשונים

התרומה סבור: היא רשאית לתלות את הדימום בפצע רק אם היא בטוחה לחלוטין שהפצע שלה הוא מסוג שמדמם.

הרשב"א סבור: גם בלי הוכחה ברורה שהפצע מדמם — אנחנו תולים את הדימום שלאחר היחסים בפצע. הרשב"א אומר שבלתי אפשרי שתהיה בטוחה שהפצע שלה מדמם, כי היא לא יכולה לבדוק בעיניים את האזור הזה בגוף.

רוב האחרונים מבינים שהרשב"א מתיר לאישה לתלות דימום כזה בפצע גם בהיעדר הוכחה. אבל הש"ך מבין את הרשב"א אחרת: הוא חושב שהרשב"א התכוון שהיא לא צריכה לדעת שהפצע מדמם עכשיו, אבל היא כן צריכה לדעת שהפצע מדמם לפעמים.

פסיקת השולחן ערוך והרמ"א

השולחן ערוך פוסק: אם לאישה יש פצע, היא תולה את הדימום בפצע. אבל אם היא יכולה להבדיל בין דם מהפצע שלה לדם הוסת שלה, וברור לה שהדם הנוכחי אינו מהפצע — היא לא תולה את הדימום בפצע.

הרמ"א מביא פסיקה שונה. הרמ"א מבחין בין:

1. אישה עם וסת קבוע

יש לה יום קבוע שבו מתחיל המחזור — היא רשאית לתלות דימום בפצע גם אם אינה יודעת אם הפצע מדמם.

2. אישה ללא וסת קבוע

אין לה יום קבוע — רשאית לתלות דימום בפצע רק אם היא יודעת בוודאות שהפצע מדמם. ובכל זאת, הרמ"א מסייג: אם לאישה הזאת יש ספק לגבי מיקום הפצע — היא רשאית לתלות בו דימום. למשל אם היא לא בטוחה אם הפצע ברחם או בקיר הנרתיק — היא רשאית לתלות.

3. כתמים (לא דימום)

לגבי כתמים דווקא, אומר הרמ"א, אנחנו מקלים. כלומר: גם אם לאישה אין וסת קבוע, והיא יודעת איפה הפצע, אבל היא לא בטוחה אם הפצע מדמם — היא רשאית לתלות בו כתמים.

הסיבוך המודרני

ההלכה הזו נעשתה מורכבת בימינו, כי לנשים יש היום אפשרות לעבור בדיקה גופנית, שבה הרופא יכול לראות בבירור אם יש פצע ואם הוא מדמם. בזמן חז"ל לא הייתה אפשרות לבדיקה גינקולוגית ויזואלית.

מאחר שיש לנו את היכולת להעריך במדויק אם הפצע של האישה מדמם — פוסקים בני זמננו מהססים לתלות דימום בפצע ללא אישור רפואי.